מרגיש לי שמשהו זז שם לטובה. היא ישנה פחות שעות וכשהיא ערה יש בה משהו יותר עירני. גם אם היא רק יושבת במחשב משהו יותר חי בתקשורת. היתה לנו פגישה עם העובדת סוציאלית, וראיתי את ההבדל בין זה לבין הפגישה הקודמת. פעם קודמת היא רק יכלה להגיד “אני לא יודעת”, עכשיו היא ידעה להגיד מה היא רוצה ומה לא. היא דברה ברור, בקול רם. אני מרגישה שהיא "חזרה”. עכשיו היא היא!
אתמול היא הלכה לעבוד. המון זמן היא לא הלכה לעבודה. המון זמן.
היא חזרה למצב הנורמלי שלה. היא קמה בבוקר, מתעסקת בכל מיני דברים היא חזרה למצב המוכר.
היא קמה כל בוקר. היא חלק מהפעילות. היא פתאום חלק מהשיחה. היא לא שותקת.
אפילו אחותה אומרת שהיא חזרה לעצמה. שהיא זורקת בדיחות. עוד מישהו רואה את זה! היא אמרה שהיא ממש בטוב. היא שוב לוקחת את תפקיד האחות הגדולה ומתעניינת בשלומה. זה לא היה הרבה זמן.
היא חזרה לדבר בקול רם. היא לא מדברת הרבה אבל היא מאד אסרטיבית.
היא ישבה מול הטלויזיה שהיתה כבויה וקראה. זה שינוי מאד משמעותי. בוקר אחד הלכתי להעיר אותה והיא כבר היתה ערה, קוראת ספר.
היא התעוררה איזה בוקר בתשע וחצי ואמרה "ישנתי מלא". נראה שהתחושה שלה ביחס לצורך בשעות שינה משתנה. היא ערנית יותר, קמה בבוקר מוקדם יותר והולכת לישון יותר מאוחר.
היא במקום הכי טוב שראיתי אותה מאז שזה התחיל. ברור לי שהיא בתהליך הבראה.
אני יכולה להכריז שהיא יצאה מהדיכאון. היא לא במצב שהיתה לפני כן. היא הרבה יותר פה. היא לא בדיכאון. הורדנו תרופה אחת ועכשיו היא על התרופה הראשונה שהיא קיבלה. מהתקופה שהיא נכנסה לדיכאון זו התקופה שאני הכי יכולה לראות שיש החלמה, לא קיבעון בתוך המצב.
מאד מאד מאד טוב.
לעוד עדויות מרגשות