לאן נעלמה המתיקות?

פורסם על ידי ב 2 אוג, 2014 בתוך מרחב משפחתי | 0 תגובות

לאן נעלמה המתיקות?

כשהילדים שלנו קטנים, קטנטנים, הם הדבר הכי מתוק שיש.

עם כל הקושי שיש לעיתים בשנים הראשונות, המתיקות שלהם שובה אותנו ואנחנו נופלים שדודים לרגליהם.

אולי זה טריק של אלוהים כדי שלא נשליך אותם לרחוב כשהם מוציאים אותנו מדעתנו, אבל זה עובד…

מגיל מסוים גרף המתיקות מתחיל לרדת.

ויום אחד אנחנו מסתכלים על התמונות באלבום ושואלים את עצמנו מה קרה? לאן זה הלך?

 

הרבה פעמים השינוי הזה מרגיש כשינוי לרעה. כאילו משהו התקלקל, משהו נעלם. יש הורים שמרגישים בשלב הזה שיש פה בעיה. זה יכול להוליד כעס, אשמה ובעיקר חוסר אונים ותסכול.

 

עצם הציפייה שהאהבה שלנו לילדינו תישאר אותו הדבר כפי שהיתה כשהיו קטנטנים היא המקור לתחושות הקשות שעולות.

 

המתיקות שלהם בגילאים הצעירים היא 'סוכריה' שאנחנו מקבלים לפרק זמן מאד קצר.

זה לא יהיה ככה בהמשך.

לא כי משהו התקלקל, לא כי משהו לא בסדר.

כי ככה זה.

 

ככל שהם הולכים וגדלים הדרישה שלהם לנפרדות, לאוטונומיה ולהגדרה עצמית ששונה משלנו הולכת ומתעצמת.

זה יכול לעמוד כחיץ בינינו לבינם אם אנחנו לא מבינים מה התפקיד שלנו .

יש לנו תפקיד ללוות אותם בתהליך ההיפרדות מאיתנו. ואנחנו לומדים יחד איתם איך לעשות את זה.

 

אנחנו לא הורים אינסטנט. אף אחד מאיתנו. זו גדילה משותפת שלנו ושלהם.

ההורות שלנו היא לא עוגה שיוצאת מהתנור מוכנה לאכילה ברגע בו הפכנו להורים. זו עוגה שנאפית בהדרגה.

אנחנו גדלים במקביל אליהם וגדילה, כידוע, זה לא תמיד קל.

 

המתיקות שהיתה לא נעלמת, היא הופכת להיות חלק ממכלול יותר רחב של טעמים והתנסויות. נוספים לה גאווה, סיפוק, אתגר, לימוד משותף, יחד, הומור, יצירתיות, עזרה ועוד רבים ושונים.

 

הורות היא לא רק תפקיד וסטטוס, היא יותר מכל תהליך. תהליך של למידה.

ויש לנו פרטנרים בכתה שלנו ועל כסא המורה יושב כל פעם מישהו אחר…

 

 

 

נשמח לתגובותיכם

תגובות

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים